כדי לא להיתפס כמי שנוטה לאימוץ עיוור של פתרונות "סובייטיים", גימיק אחר מאותה סדרה, מספר על מפעל יפני לסבונים שקיבל מכתב תלונה מאדם שהופתע שהאריזה היוקרתית שרכש אינה מכילה סבון. המפעל, עתיר הטכנולוגיה, הריץ מיד תוכנת מחשב שאיתרה עד מהרה את התקלה במכונת האריזה. מהנדסי המפעל שהתכנסו כדי למנוע תופעה דומה בעתיד, החליטו להתקין על קו הייצור מצלמות רנטגן משוכללות, ולהציב ליד כל אחת מהן משגיח שיסיר כל קופסה שמכשיר הרנטגן מתריע שהיא ריקה. במפעל קטן יותר פתרו את הבעייה באמצעות מאוורר ביתי, שהופנה כלפי מכונת האריזה. בכל פעם שהיתה עוברת מולו קופסה ריקה, היא היתה פשוט מתעופפת.
אחד היתרונות הבולטים של תכנון באמצעות מחשב, טמון ביכולתו להפיק במהירות רבה תוצרים מורכבים ומסובכים, כאלה שקשה מאוד להגיע אליהם באמצעות לוח השירטוט הקונבנציונלי. לאחר שהיכולת הזאת הצליחה להאדיר את שמם של כמה טייקוני אדריכלות, הסתבר להם עד מהרה שהדרך מהמחשב לשטח הרבה יותר מסובכת. שכן, לא אחמד, לא סרגיי ואפילו לא פונג יו מסוגלים להפוך את התוכניות הפנטסטיות שלהם למבנה הניצב בשטח.
בדומה לסוכנות החלל האמריקאית ומפעל הסבונים היפני, טובי המוחות הממוחשבים מצליחים בסופו של דבר לספק מענה מסובך לכל בעיה מסובכת שהם יצרו בעצמם. לאחר מספר שנים של ניסיונות כושלים ללמד את פועלי הלו-טק לבנות את ההדמיות שהמחשב מייצר, החליטו לעבור לבנייה עוקפת אדם, באמצעות תהליך נשלט מחשב. אולם, זה לא פותר את בעיית הקיום של אחמד, סרגיי, פונג יו ומשפחותיהם.
המבוא הקצר הזה לא נועד להקטין את חשיבותו של תכנון באמצעות המחשב, שכן אין ספק שהוא תורם לקידום טכנולוגיית הבנייה, חוסך שטחי עבודה רבים במשרדי האדריכלים, מצמצם את מספר העובדים, וכפועל יוצא - חוסך בהוצאות מיזוג האוויר, חומרי ניקוי, קפה, מים והרבה מאוד נייר טואלט.
אולם, דווקא על רקע זה ראוי לשאול: האם מבנים מסובכים ועתירי טכנולוגיה דרושים בכלל למרבית בני האדם, הנאלצים לחיות, לעבוד ולבלות בהם באמצעות גוף ונשמה שאינם נבדלים במאום מאלה של אבות אבותינו? האם מישהו בכלל מעדיף לחיות בתוצר מחשב ולא במבנה קונבנציונלי שעשוי מחומרים פשוטים וזמינים? ובכלל, האם בניינים מסובכים משקפים באמת יכולת אדריכלית גבוהה יותר מזו המשתקפת במבנה קונבנציונאלי?
כדי לענות על השאלות הקיומיות האלה אנחנו מציבים אלה מול אלה, עבודות של שני משרדים בעלי אופי שונה בתכלית: האחד, קופ?הימלב(ל)או - משרד עתיר טכנולוגיה הנחשב לאחד המובילים בתחום האדריכלות הממוחשבת. השני - האדריכלית הצ'יליאנית מריה דל כרמן (מכונה גם קאזו זגרס), המייצגת באופן ראוי לשבח את הפן הארצי של האדריכלות, תוך דבקות כמעט פנאטית בתכנון קונבנציונאלי המבוסס על טכנולוגיית לו-טק וחומרי בנייה זמינים.
השם הווינאי "הימלב(ל)או" מבטא משחק מילים מתחכם בין "שמיים כחולים" ו"מבנה שמיימי". ה?pooc שלפני, נוצר מהשמטת המקף במילה po-oc - שיתוף פעולה שנוסד ב-1968 בין שלושת המייסדים - הלמוט שוויצינסקי, מייקל הולצר ו-וולף ד. פריקס - עמוד התווך היצירתי של המשרד עד היום.
וולף פריקס למד אדריכלות בווינה, השתלם ב?AA בלונדון ואחר כך ב-ICS בקליפורניה. החל מ?1993 הוא משמש כפרופסור לאדריכלות באוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה, ומשנת 2003 - כראש בית הספר לאדריכלות וכסגן הרקטור.
למרות שהמשרד נולד אל תוך המציאות הפוסט-מודרנית בהתהוותה, כמי שקידם את הזרם הדה-קונסטרוקטיביסטי, הוא שרד את תהפוכות הזמן ונשאר נאמן לסגנונו האישי העמוס ברעיונות מופשטים. סגנון שמשתלט, לפחות למראית עין, על המבנה, תוך טשטוש התכלית. במצב כזה - קל יותר לזהות את האדריכל מאשר את סוג המבנה, בדומה אגב, לפרנק גהרי, זאהה חאדיד וקלטראווה, המשאירים את חותמם האישי בכל עיר בעולם שמזמינה אותם, ממש לצורך זה.
במקביל לפעילות הענפה של וולף ד. פריקס באקדמיה, המשרד המחזיק כיום סניפים בלוס אנג'לס, אוהיו, ליון ומקסיקו, ממשיך לתכנן (ולעתים גם לבנות) פרויקטים שמזכים אותו בפרסים יוקרתיים, ותורמים בתוך כך לביסוסו של פריקס כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר ברחבי העולם.
בין הפרויקטים החשובים שתוכננו במשרד בשנים האחרונות: "עולם ה?WMB? במינכן, מוזיאון אקרון לאמנות באוהיו, ביה"ס לאמנויות הבמה בלוס אנג'לס, מוזיאון לאמנות עכשווית בשנזן, סין, ומרכז הירידים בריווה דל גארדה, איטליה.
אחד הפרמטרים המזוהים באדריכלות של קופ?הימלב(ל)או הוא ניסיון בולט להקנות למבנים רושם של חוסר יציבות. כיוון שהדבר מנוגד למהות הסטאטית של המבנה, האפקט הזה מושג באמצעות התוויה של קווים אלכסוניים, המוציאים, לכאורה, את מרכז הכובד של המבנה מבסיסו. האשליה הזאת מוקצנת עוד יותר באמצעות הדמיות או צילומים המתכנסים במכוון כלפי מעלה - בניגוד מוחלט לאמות המידה המקובלות בצילום אדריכלי, שבו כל הקווים האנכיים מקבילים זה לזה באופן כמעט אובססיבי.
המשך
מרכז הירידים בריווה דל גארדה, איטליה, 2006-2010
השימוש במבנה אטרקטיבי כמוקד משיכה לתיירים אינו חדש. למעשה, כל הערים הידועות בעולם משופעות בבניינים כאלה: האמפייר?סטייט בניו-יורק, מגדל אייפל בפריס, ואם תרצו - הקולוסיאום, האקרופוליס, הפירמידות, הגנים התלויים בבבל, והכותל המערבי בירושלים. לאחר ההצלחה של פראנק גהרי להפוך את עיר השדה הספרדית בילבאו לאחת הערים המתוקשרות בעולם באמצעות מוזיאון הגוגנהיים, קרנם של כוכבי האדריכלות ("כוכבלים") נסק באופן משמעותי. כידוען בתחום, קופ-הימלב(ל)או הוזמן לתכנן מבנה חדש ליריד ב-ריווה דל גארדה - במטרה ברורה לייצר אייקון אדריכלי שיתחרה במרכזי ירידים ידועי שם, כמו אלה שבוורונה, בולוניה ודיסלדורף. המבנה הענק יוקם בסמוך ליריד הקיים, בקצה השדרה המרכזית של העיר, שתסתיים למעשה בתוך המבנה ברחבה גדולה מחופה, בין הקונוסים המדגישים את מבני הכניסה. גשר עילי יחבר את מבני היריד הקיימים עם האזור החדש. הבנייה שאמורה להסתיים בעוד כשנה וחצי, תעלה כ?26 מיליון אירו.
קופ?הימלב(ל)או
מוזיאון ההשפעה ההדדית. ליון, צרפת, 2001-2010
המבנה מבטא את ה"מוטציות המקריות" הנוצרות כתוצאה מזליגת ידע בין תחומי העיסוק השונים, כגון טכנולוגיה, ביולוגיה ואתיקה. הקומפלקס מורכב משני מבנים - האחד מאפיין את ה'גלוי' באמצעות מבנה זכוכית קריא ומובן, השני - את ה'נסתר' באמצעות מתווה מורכב של קונסטרוקציה מקוטעת וסבוכה. עם השלמתו, המבנה שייבנה בעלות משוערת של כ-100 מיליון יורו, מתוכנן לארח כחצי מיליון מבקרים בשנה. קופ?הימלב(ל)או
עולם ה?WMB )TLEW WMB(, מינכן, גרמניה, 2007
כיוון שמדובר בחברה יוקרתית שבה ה"לוק" הוא חלק מה"שואו", המשימה של קופ?הימלב(ל)או היתה להעניק ללקוחות המקבלים את רכבם חוויה שתמלא אותם בגאווה על השתייכותם ל"מעמד" החדש. קבלת הרכב מתחילה באירוח בטרקלין מהודר, כאשר כלי הרכב הנמסרים ללקוחות מועברים דרך מעלית שקופה אל ה"מרינה" - אולם קבלת הרכב הממוקם במרכז "עולם ה?WMB" . משם בעלי הרכב החדש נוהגים בגאווה דרך רמפה רחבה אל מחוץ לבניין. בין חלקי המבנה מחבר גשר תלוי המאפשר צפייה אל המתרחש למטה. במבנה יש גם פונקציות ציבוריות, כגון אודיטוריום המשנה את צורת הישיבה בהתאם לסוג האירוע, חדרי ישיבות דינאמיים, ואזורי שירות. משרדי החברה ממוקמים במגדל, כמו גם מסעדות, קמפוס לילדים, ומרפסות תצפית.
קופ?הימלב(ל)או
כדי להמחיש את הפער המתרחב בין אדריכלות ההיי?טק למשתמש הלו-טק, הרחקנו עד למשרדה של האדריכלית הצ'יליאנית מריה דל כרמן שנוהגת משום מה, להשתמש בכינוי G sregeZ uzaC, תחת השם המסחרי ARIA (romA ,rogiR ,noitanigamI ,trA = אמנות, דמיון, קפדנות ואהבה).
מריה דל כרמן החלה את דרכה המקצועית בניו?יורק, לאחר שסיימה שם את לימודי האדריכלות בשנת 1984 ועבדה כמעצבת ריהוט וגופי תאורה. בשנת 1990 היא החלה להנחות סטודיו בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת "קלקה", ובין השנים 2005?2002 שימשה פרופסור בפקולטה לאדריכלות של אוניברסיטת "טלקה", וכן באוניברסיטה הקתולית של צ'ילה.
לעומת תוצרי ההיי?טק המורכבים של קופ?הימלב(ל)או ועמיתיו הממוחשבים, את המבנים של מריה דל כרמן ניתן היה לבנות גם לפני אלפי שנים - מבחינת המיומנות המקצועית הדרושה להקמתם, חומרי הבנייה המקומיים, טכנולוגיית הלו?טק המועברת בירושה מאב לבן, ובעיקר מבחינת החשיבה האדריכלית המציבה במרכז את האדם ואת הקשר הטבעי שלו למקום.
כמעט כל המבנים של מריה דל כרמן - בין אם זה בית פרטי או כנסייה - מתאפיינים בפשטות צורנית ונבנים כמעט באופן אובססיבי, מחומר בנייה אחד - בדרך כלל עץ או בטון חשוף, תוך שילוב מעניין של אבן. התוכנית מורכבת מגיאומטריה בסיסית - בדרך כלל מלבן או עיגול - ומבטאת רעיון פיוטי כלשהו, אך תמיד עם קשר הדוק למקום.
לעומת הפשטות המדהימה של המבנים של דל כרמן, ההסבר הרעיוני שלהם מורכב יותר, בעיקר משום שהם משקפים, כהצהרת האדריכלית, את היחס בין אדריכלות ושירה, וככאלה הם נתונים מן הסתם לפרשנות הסובייקטיבית של המתבונן, וכפועל יוצא - תלויים במטען החברתי/תרבותי שלו.
במסגרת זו, "בית קאלה" למשל, מכוון את המתבונן לבצע חיבור מופשט בין הפרח המתקשר בדרך כלל עם אבלות, לבין היחס המתקיים בטבע בין מבנה ותכלית; כנ"ל תוכנית "בית הקליפה" המבוססת על חתך של קליפת?עץ המקבלת צורה של קערת פירות כשהיא מופרדת מהגזע; "בית האסם" - אינטרפרטציה עכשווית ל"בית האסם" המסורתי, שזוכה להתעניינות בינלאומית, למרות שהוא אינו אלא בית עץ פשוט שיופיו טמון בפרטיו; תוכנית "בית הדו" המשמשת את האדריכלית לביטוי היחס שבין בנוי לפנוי, באמצעות הרווחים הנוצרים בין מרובע לעיגול החוסם אותו; כנסיית "רוח הקודש" בסאן ג'רונימו - מבנה מתעגל מבטון חשוף הנפתח כ"ידי אלוהים" כדי לחבוק באהבה את קהילת המאמינים; ו'בית האש' דמוי ה"ביקתה", שבו ההתכנסות המשפחתית סביב האח מתווה תוכנית ספיראלית המסדירה את מערכות הקשרים בין הפנים והחוץ - מצד אחד האגם, ומן הצד האחר - המפרץ.
